לפני גיל 40 יוגה לא הייתה קיימת בעולמי. לא הרגשתי צורך מיוחד בתרגול כלשהו. המודעות שלי הייתה מצומצמת. בכיתי כשהיה לי רע, צחקתי כשהיה לי טוב, באתי בטענות, לכל העולם חוץ מלעצמי, הייתי מכורה לעבודה, וגם אמא במשרה מלאה, כך שלא היה לי יותר מדי זמן לחשוב והראש שלי לא היה נתון ל״זוטות״. היו לי מגרנות, קוצר נשימה, וכאבי גב. אז מה? לכולם יש. כל זה היה בשנת 2001. מאז אני ביוגה כבר 20 שנה.
שנות היוגה הראשונות שלי
התחלתי את דרכי ביוגה מתרגול עוצמתי של אשטנגה יוגה, התמדתי כמה שנים, ונולדתי מחדש לחיים גמישים, מלאי אנרגיה. התרגול סייע לי לחולל שינויים בחיי אל עבר אורח חיים מוזן יותר. יחד עם זאת התרגול היה עוצמתי מדי עבורי.
שלב החיפוש
בדקתי וחקרתי, והיוגה הפנתה לי פנים חדשות בתרגול איינגר. למדתי לעומק את התנוחות, התחזקתי, התארכתי והתגמשתי, ובעיקר למדתי לא לפחד. למדתי לסמוך על עצמי שהכל בסדר ואפשר גם לעמוד על הראש, כלום לא יקרה. זה היה טוב, בונה ומקדם. כאן כבר התחילה עבודה ברמה הידע והמודעות, מעבר לעבודה הפיסית. בפעם הראשונה התעורר אצלי הרצון להיות מורה ליוגה.
יש דרכים רבות לתרגל יוגה
עדיין בשלב החיפוש, לאחר שנתיים שוב החלפתי, והפעם השיטה - ויג׳ננה. לא היה לי מושג מה זה. נכנסתי.
השיעור התחיל ברבע שעה של ישיבה שקטה. פשוט יושבים. הייתי חסרת סבלנות. לא הצלחתי לשבת כלכך הרבה זמן. זה היה משעמם, אבל לא ויתרתי לעצמי.
המורה דיאנה הודיעה שמי שלא רוצה לשבת או מאחר להגיע ימצא דלת סגורה שתיפתח רק לאחר הישיבה. בחרתי להיות בפנים.
כעבור זמן לא רב הפכה אותה ישיבה למקור של שלווה עבורי. חיכיתי כל השבוע לישיבה של יום שישי בבוקר.
עדיין הייתי בשלב הפיסי אך התחלתי להבין שיש הרבה מעבר.
בשלב הזה כבר החלטתי שהגיע הזמן לחפש קורס מורים.
כמובן שלא ידעתי מה זה אומר. לא הבנתי את המשמעות העמוקה של מורה ותלמידים, ולא דימיינתי את מידת האחריות.
החלטתי לנסות ולהתקבל לקורס מורים אצל אורית סנגופטה.
תרגלתי והתכוננתי למבחן, ובפעם הראשונה בחיי פתחתי מזרון בבית. התאמנתי יום יום על ברכות לשמש, עמידות כתפיים ועמידות ראש, כלב מביט מטה מושלם ככל יכולתי, ועוד.
המבחן אצל אורית היה אכזבה גדולה. אורית לא קיבלה אותי לקורס שלה. חוויתי משבר מאד גדול. כדי לגשת לאותה בחינה היה דרוש לי אומץ רב והתגברות על פחדים, כמו גם שכנוע עצמי שאני לא שונה מאחרים ועצם רצוני להיות מורה מוכרח לפתוח לי את הדלת. והנה המציאות טפחה על פני.
כשהמציאות טופחת על פנייך, את יכולה לבחור בשתי דרכים, להגיד שגיתי - ולהתייאש, או להגיד - קדימה לקום! להמשיך הלאה. המשכתי לחפש את דרכי ביוגה.
החיבור של חיי לתרגול היוגה
באמצעות זוהר הלוי, מורתי באותם ימים, נודע לי על קורס המורים של ליאורה קסטנבוים בוינגייט.
ליאורה קסטנבוים הקורנת קיבלה אותי ל״מבחן״ וראיון. היא הייתה כלכך פתוחה ומקבלת, ושמחה לקראתי. היא אמרה לי ״יהיה נהדר!״. וכך היה. מאז אותו יום במאי 2013 גשם של תובנות נופל על ראשי כמו קונפטי, ואינו חדל.
למדתי שנתיים מדהימות בוינגייט עם רחל זולברג, ליאורה קסטנבוים ושחר בן דוד, והצטרפתי לארגון מורי היוגה. אני מתרגלת אצל סנדרה סבטיני כשהיא מגיעה לישראל, ולמדתי בקורס דו שנתי של יוגה-תרפיה אצל גלית לוין בנטף, שם למדתי את כל הפילוסופיה של היוגה.
אבל מעל הכל זכיתי כשפתחתי, בהחלטה של רגע, את הקבוצה במושב בן שמן.
המפגש עם התלמידים, עורר אצלי אחריות גדולה, וסקרנות בלתי פוסקת - מה עוד אביא לתלמידי, מה אלמד, איך אקדם אותם, בדרכי המיוחדת ללא נוקשות ועם הרבה ידע מעבר לתרגול הפיזי. ידע על בריאות - מהיכן היא נובעת, איך לרפא את עצמנו, איך להקשיב לעצמנו.
זהו מסע מרתק ושליחות, ואני מרגישה ברת מזל שהיוגה בחרה בי.
הדברים החשובים ביותר שלמדתי, שבעקבותיהם השתנה כל התרגול שלי, הם: התרגול שמחוץ למזרון, והפילוסופיה של היוגה.
איך להתמיד, איך להיות מתונים, מהו ערך האי פגיעה, האחדות עם הטבע, וכמובן לעשות מה שאני אוהבת, תמיד.
ללכת עקב בצד אגודל, עם התבוננות ותשומת לב, והיתר כבר יקרה מעצמו.
קראו עוד:
יוגה בכל גיל, יוגה תרפיה, מחשבות על יוגה